מאירי על מועד קטן ה׳

1 חפירת בורות שיחין ומערות ושיפת סדקיהן בטיחת סיד אם הם של רבים וצריכין להם עכשו מותר לכתחלה ואם לא היו צריכין להם עכשו אסור לחפור לכתחלה אבל חוטטין אותן ומתקנין אותן ואם הם של יחיד וצריך להם עכשיו חוטט ומתקן אבל לא חופר ואם אינו צריך להם עכשו אף חטיטתן אסורה לו ומ"מ הכנסת המים לתוכן הן על ידי הדרכת מי גשמים לתוכן הן על ידי מלואן בכלים והבאתם לשם מותרת ותיקון זה פירשו בו גדולי המפרשי' דוקא להעמידם על שיעור הראשון ולא שיוסיף בו כלל לא ברוחב ולא בעומק:

2 מתקנין את הדרכים במועד ומסירין כל מכשול ממקום שהיזקו מצוי ומי שמתחסד על כך ואירע שם מכשול לבני אדם עליו הכתו' אומר והיה עליך דמים:

3 וכן מתקנין את הרחובות ואת האסטרסיאות והם רחובות גדולות של סוחרים:

4 ומודדין המקואות החשודים בפחיתת ארבעים סאה ומרגילין מים לתוכן מן המעין או מן הנהר להשלימן וכן כל כיוצא בזה:

5 כהן ערל פסול לעבודה אפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה שנ' כל בן נכר ערל לב וכל ערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ובן נכר ערל לב הוא ישראל שנתנכרו מעשיו ונעשה עובד עבודה זרה וערל בשר הוא שאינו ערל מחמת פירוק עול אלא מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ועל שניהם הוא אומר לא יבאו אל מקדשי לשרתני וכבר התבאר ענין זה במסכת סנהדרין כ"ב ב':

6 מצורע מוחלט מצוה עליו לישב חוץ לעיר ועוטה על שפמו ופורם בגדיו ומודיע צערו לרבים העוברים עליו ר"ל שמודיעם שהוא טמא כדי שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים:

7 כלל גדול מסרו לנו רבותינו במדותיו של אדם להיות מכוין אורחותיו ומחזיק בדרך הממוצעת שבהם ואם עשה כן מובטח לו שהוא בן העולם הבא אמרו חכמים כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם:

8 מטכסיסי תלמיד המוכתר במדותיו שלא להטריד את רבו בשאלות ביום שהוא יודע בו שיש לו לדרוש ברבים שמא יהא הרב צריך להטריד מחשבתו באותן הדברים ותהא טרדתו מביאתו לידי מכשול במה שהוא עתיד לדרוש בו באותו היום והוא שאמרו ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל שבתא הוא מקשי ליה בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים:

9 כבר ביארנו במשנה שמציינין על הקברות בחולו של מועד ולמדת שהציון חובה מדברי סופרים כדי להשתדל בפרישה מן הטומאה שלא לטמא את הטהרות ושהביאוה מן המקרא כמו שביארנו במשנה מעתה צריך אתה לידע איזו טומאה צריכה ציון ואיזו אינה צריכה ציון וממה שצריך שתדע הוא שיש דברים במת שמטמאין באהל והם מת עצמו כשהוא שלם אפי' נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכזית מבשר המת אע"פ שאין באותו כזית אבר שלם וכזית נצל וענינו בשר שנימוח ונעשה ליחה קרושה ומלא תרוד רקב וענינו מת שהרקיבו עצמותיו ובשרו בקבר ונעשה כלו רקב אותו רקב מטמא באהל כשיעור מלא תרוד ר"ל מלא כף ופירשו בתלמוד נזיר נ' ב' שהוא מלא חפנים וכן השדרה עם רוב צלעותיה או הגולגולת שלא חסרה השדרה בחוליא אחת או הגלגלת בכסלע אבל אם חסרו שיעורן כשאר עצמות ואבר מן המת או אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי אע"פ שאין בשיעורם כזית הואיל והוא אבר שלם וענין בשר כראוי הוא בכדי שאלו היה אותו אבר אם היה בו בכדי להעלות ארוכה וכן רובע קב עצמות אע"פ שאין בשר עמהם ואע"פ שאין בהם רוב מנין או רוב בנין וכן רוב מנין או רוב בנין אע"פ שאין שם רובע קב ורוב בנין הוא שתי שוקים וירך או שתי יריכים ושוק שכל הבנין הוא שוקים וירכים וצלעות ושדרה ורוב מנין הוא קכ"ה איברים אף דקים שבדקים וכן רביעית דם מן המת ורביעית דם תבוסה והוא דם היוצא ממנו סמוך למיתה שנתערב עם דם היוצא ממנו לאחר מיתה:

10 כל אלו מטמאין באהל וכל שכן במגע ובמשא חוץ ממלוא תרוד רקב שאינו מטמא במגע מפני שהוא מתפזר ואי אפשר ליגע בכלו ויש דברים שמטמאין במגע ובמשא אבל לא באהל כגון עצם כשעורה והוא הדין ליתר מכשעורה כל זמן שאינו אבר שלם בבשר הראוי לו או גולגולת שלימה או שדרה שלמה או רוב מנין או רוב בנין או אחד מן הדרכים שהזכרנו למעלה אלא שמשעורה ולמטה אם אינו אבר בבשר הראוי לו אינו מטמא אף במגע ונמצא שכל אלו הנזכרים למעלה כשאינם על הדרך הנזכר למעלה מטמאים במגע ובמשא ולא באהל:

11 מעתה ביארו בשמועה זו שאין מציינין אלא על הטומאה המטמאה באהל שנמצאת טומאתו אף במכסה תחת העפר אבל לא על מה שאינו מטמא אלא במגע שאם הוא תחת הקרקע הרי אין כאן מגע ואם הוא על הקרקע ואינו יכול להשליכו כגון שהיו של מת מצוה שקנה מקומו בשעת מיתתו או שהיה שם הרבה מהם הרי העובר רואה ונזהר שלא ליגע בו שסתם מוליכי טהרות דרכם להביט במקום מהלכם וכשהולכין דרך שדות הולכין בנפוח:

12 היה שם כזית מן המת מצומצם הואיל וסופו להתחסר ולא יהא בו טומאת אהל אין מציינין עליו ואע"פ שאפשר שיארע בו תקלה קודם שתתחסר מוטב ישרפו עליה לפי שעה ואל ישרפו עליה לדורות:

13 טומאה הידועה לכל כגון בית הקברות אין מציינין עליה שהרי הכל יודעין אותה ונזהרין אבל מציינין על הספקות ר"ל המקומות שנודעה בו טומאה לזה המציין ולא נודעה לשאר בני אדם וכן מציינין על הספקות שטומאתם מסופקת לכל העולם שלא נודעה טומאתו בבירור לשום אדם כגון סככות ופרעות וענין סככות הוא אילן המוסך על הארץ ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר וענין ספקתם גדולי הרבנים פי' בה שבאילן או כותל שהיה בית הקברות סמוך להם כבר היא נאמרת שמן הסתם האשה רגילה לקבור שם דברים הצנועים מפני שהם בצדי בית הקברות ומצנעת עצמה בצדי האילן או הכותל ונמצא העובר דרך שם מתאהל עם הטומאה בסכך ענפי האילן או באותן האבנים היוצאות מן הכותל הואיל ויש בהן אהל טפח ומקומות אלו סתמן בספק וצריכין לציין ומגדולי המפרשים פירשוה בודאי קברו וביארו בספק זה שהוא בענפי האילן הדקים שאין בהם רוחב טפח אלא שהן סמוכות זו לזו בפחות משלשה טפחים והרי יש בהם רוחב טפח מדין לבוד והטומאה בצד אחד מן האילן ומתאהל בצדו האחר אם זה המתאהל טמא על יד לבוד וכן על דרך זה אבנים היוצאות שאין ברחבן טפח ויש הפסק בין אבן לאבן בפחות משלשה ואע"פ שפשוט להם בקורות הבית שאפי' אין בין זו לזו טפח וטומאה תחתיהן שהאויר טהור כמו שביארנו במסכת סכה י"ח א' שמא בכאן ראוי להחמיר מפני שהוא גוף אחד ר"ל אילן אחד או כותל אחד:

14 בית הפרס והוא שדה שנחרש בו קבר כמו שביארנו במסכת חגיגה כ"ה ב' אינו מטמא באוהל חזקה נדקדקו העצמות ואינו מטמא אלא במגע עד כדי חרישת מאה אמה ברבוע ממקום הקבר שהוא בית ארבעת סאין ומתוך כך אין צריך לציין אבל שדה שאבד בו קבר מטמא באהל וצריך ציון הואיל ולא נודע מקומו הרי כלו מטמא מדברי סופרים שמא התאהל על הקבר ובית הפרס עצמו יכול לילך בו בנפוח כמו שאמרו בהולך לשחוט את פסחו ונזדמן לו בית הפרס שהוא מנפח והולך אם יש שם עצם כשעורה הרי הוא רואהו בנפוח האבק ונזהר ממנו ואם נידוש ברגלי אדם וברגלי בהמה טהור בלא נפוח שהרי אין כאן אבק שנחוש להיות עצם כשעורה נסתר שם שלא יהא נראה ואם הוא תחת הקרקע אין חוששין לו שהרי אינו מטמא באהל ואם בא לטהרו לגמרי שלא יהא צריך עוד אף נפוח כוברו בכברה כמו שביארנו הכל במסכת חגיגה:

15 שדה בוכים אין צריך לומר שאינו צריך לציין שהרי אינו מטמא כלל וענין שדה בוכים הוא שדה קרוב לבית הקברות והנשים באות עד לשם עם המת ויושבות שם ובוכות ומתוך שהוא קרוב לבית הקברות בעל השדה מתיאש הימנו והדבר מצוי להיות איזה אדם קובר לשם ומתוך כך חששו בו לקצת דברים כמו שיתבאר בסמוך ויש שפירש בו כשמוליכין מת מעיר לעיר באין המלוין עד אותו שדה ומניחין את המת לשם ובני העיר יוצאין לשם ומוליכין אותו לבית הקברות שלהם והמלוים מתיאשים ממנו משבאו לתחומן ובני העיר שמא מתיאשים לפעמים מתוך שלא מת בעיר וטומאה נשארת לשם ולשון יאוש בעלים לדעת זה הוא על הראשונים הבאים עמו שנתיאשו ממנו משבאו לתחומן ואין לשון יאוש בעלים נופל בה יפה שדה זו רוב מפרשים מסכימים שאין בו שום טומאה הואיל ולא הוחזקה טומאה לשם ולא כלולה בשם בית הפרס אלא לומר שאינה נזרעת ולא ניטעת שלא להרגיל שם נכנסים ויוצאים שמא מתוך היאוש שהזכרנו נתחדשה בו טומאה הא מ"מ עפרה טהור והוא שאמרו עליה בפירוש שעושין מעפרה תנור לקודש וקצת מפרשים חוככים להחמיר עליו בטומאת מגע כדין בית הפרס הגמור ר"ל שדה שנחרש בו קבר וקצתם בטומאת אהל ולא הותרה אצלם עפרה אלא לאחר שנפוה לומ' שאין חוששין לרקב ואין דבריהם נראין:

16 מי שמצא שדה מצויינת והדבר ידוע שלא מפני בית הפרס נצטיין להצריך בהלוכו נפוח שהרי אינו צריך ציון כמו שביארנו אלא מפני שדה שאבד בו קבר אם יש שם אילנות בכדי שכל השדה צריך חרישה בשבילם בידוע שנחרש בו קבר לאחר הציון שהרי שדה שאבד בו קבר אין מקיימין בה אילנות אפילו הנטועים שם מתחלה וכמו שאמרו בטהרות שדה שאבד בה קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע נזרעת כל זרע מפני שחרישה לזרעים אינה עמוקה עד שנחוש להיות טומאה עולה עמו שמקום קבר שלם עמוק הוא ולטומאת אהל אין לחוש שהרי הציון מונעו ואינה ניטעת כל נטע שהנוטע צריך להעמיק ויעלה עצמות מן הטומאה ויתפזרו לרחוק מקום מן הציון וכן אין מקיימין שם את הנטוע כבר מפני שמגדלין פארות לרשות הרבים ונמצא מרבה בטומאת אהל חוץ מאילני סרק שהוא רשאי לקיימן הואיל וכל עצמן של ענפים לכריתה הן עומדות ויש גורסין במשנה זו שאינה נזרעת גם כן מפני טומאת אהל וכן היא בתוספתא ולמדנו מ"מ שאין נוטעין ולא מקיימין בה אילנות והואיל ויש שם אילנות בידוע שנחרש והולך בה בנפוח ומ"מ אם אין כל השדה צריך חרישה בשבילם אין כוללין בדין זה אלא שיעור הראוי להם והוא שהעמידוה במסובכים ר"ל שכל השדה נכנסת תחת האילנות או שהציון סמוך לאילנות:

17 אין בה אילנות והוא מקום הראוי להם בידוע שלא נחרש הקבר אחר הציון שאלו כן כבר נטעו אילנות לשם ומגדולי המחברים פסקו שאף אם מצא בה אילנות אין סומכין להקל אא"כ היה שם זקן או תלמיד שהתלמיד חוקר את הדברים בענין שהוא מכיר שצריך להוראה שכל שהוא תלמיד ותיק בעירו ואין שם גדול הימנו בחכמה הוטלו עליו צרכי העיר ואין לו להתנצל מהם והוא שאמרו צורבא מרבנן דאיכא במתא מילי דמתא עליה דידיה רמיין ושאר בני אדם אין בקיאין לידע שמותר לנטוע בזו ולא בזו ויש בסוגייא זו דרכים אחרים לקצת חכמי הצרפתים וזה עקר: